מה היא כריזמה והאם גם אדם שהיה עד היום מופנם, שקט וסגור יכול גם לפתח אותה או שהוא נידון לחיים של היבלעות וחוסר עניין?

אתה יושב עם כמה אנשים, ומישהו לידך פשוט יודע להחזיק את השיחה.

הוא מספר משהו וכולם מקשיבים. זורק בדיחה וכולם צוחקים. אומר את מה שהוא חושב בלי לעשות על כל משפט ארבע חזרות בראש.

ואתה מסתכל עליו וחושב: ״לו יש את זה. לי אין״.

אולי גם ניסית ללמוד ממנו. לדבר קצת כמוהו, להיות יותר מצחיק, לשדר יותר ביטחון. אבל כשהגיע הרגע שלך לדבר, היית עסוק באיך אתה נשמע, איפה לשים את הידיים והאם המשפט הזה בכלל מספיק מעניין.

ואחרי עוד מפגש שבו הרגשת שאתה נבלע, חזרת לאותה מסקנה: כנראה כריזמה היא משהו שנולדים איתו.

אבל לפני שאתה מחליט שאין לך כריזמה, כדאי לבדוק מה בכלל נחשב בעיניך לכריזמה. יכול להיות שהתמונה שיש לך בראש משאירה בחוץ הרבה ממה שיש לך להביא.

למה נדמה שכריזמה היא תכונה מולדת?

כשאנחנו רואים מישהו שמתבטא בחופשיות, אנחנו רואים את מה שקורה עכשיו. אנחנו לא רואים את כל הדרך שהביאה אותו לשם: את הסביבה שבה גדל, את החוויות שצבר ואת הפעמים שבהן העז לדבר וגילה שיש מקום למה שהוא אומר.

מה שנראה טבעי מבחוץ לא מספר לנו איך הוא נבנה.

גם במחקר על כריזמה בהקשר של מנהיגות, נמצא שאימון יכול לשפר את האופן שבו אחרים מדרגים את הכריזמה של אדם. זו סיבה טובה לפקפק ברעיון שכריזמה היא מתנה קבועה שיש לך או שאין לך. המחקר הזה עוסק במנהיגות ובנאומים; הוא לא מגדיר לבדו מה יוצר חיבור בשיחה אישית.

ובכל זאת, ברגע שמבינים שאפשר להשתנות, עולה שאלה חדשה: אז מה צריך לפתח כדי להיות כריזמטי?

כאן אני מציע לעצור רגע. לפני שמוסיפים עוד טכניקה, כדאי לבדוק כמה מעצמך אתה כבר מחזיק בפנים.

אולי יש לך יותר להביא ממה שאתה מאפשר לעצמך

תחשוב איך אתה ליד אדם שאתה מרגיש איתו בנוח.

אולי פתאום יש לך הומור. אתה מספר סיפורים, מתלהב ממשהו שמעניין אותך, מביע דעה. אתה מקשיב מתוך סקרנות, בלי לתכנן כל הזמן מה תגיד בתורך.

ואז אתה מגיע לקבוצה חדשה, וכל זה מצטמצם.

הבדיחה נשארת בראש כי ״אולי היא לא תצחיק״. ההתלהבות נעצרת כי ״אולי זה מוזר להתלהב מזה״. הדעה נבלעת כי ״עדיף לא להגיד משהו שלא יסכימו איתו״.

הפער הזה שווה תשומת לב. הוא מראה שלפחות חלק ממה שאתה מחפש כבר נגיש לך במצבים מסוימים. השאלה היא מה קורה לו כשאתה ליד אנשים שחשוב לך להרשים.

בתפיסה שלי, כריזמה אמיתית מתחילה בחיבור הזה: היכולת להיות נוכח עם מה שאתה חושב ומרגיש, ולאפשר לאדם שמולך לפגוש אותך.

אפשר לתרגל הקשבה, ביטוי ויוזמה. אבל הכיוון של התרגול הוא לתת מקום לקול שלך. אחרת, גם טכניקה טובה יכולה להפוך לעוד דבר שאתה צריך לפקח עליו בזמן השיחה.

האדם הכריזמטי שבראש שלך

כשאתה שומע ״אדם כריזמטי״, מי עולה לך בראש?

אולי מישהו מוחצן, עם קול חזק, תשובה לכל דבר ואפס רגעים מביכים. אחד שנכנס לחדר ומיד כולם שמים לב אליו.

אם זו התמונה היחידה שלך, קל להבין למה אתה מרגיש רחוק ממנה.

יכול להיות שאתה צריך זמן להיפתח. שההומור שלך עדין יותר. שאתה אוהב שיחות עמוקות, ושדווקא כשאתה מקשיב לאדם אחד, נוצר ביניכם משהו שקשה לייצר בשיחה עם עשרה אנשים.

אבל במקום לתת לזה מקום, אתה מנסה להתחקות אחרי הדמות שבראש שלך. אתה דוחף בדיחה, מרים את הקול או אומר משהו שלא ממש מעניין אותך, רק כי נדמה שככה אמורים להתנהג.

ואז אתה נתקע בין שני דברים: להיות כמו האדם ההוא דורש ממך מאמץ, ולהיות עצמך מרגיש לך לא מספיק.

כך התמונה שאמורה לעזור לך להיות כריזמטי עלולה דווקא לצמצם אותך.

כדאי להרחיב אותה. יש אנשים שהנוכחות שלהם מורגשת דרך התלהבות וסיפור. אחרים דרך הקשבה, חום, כנות או היכולת להגיד בשקט משהו מדויק. גם לך יכולה להיות דרך משלך ליצור עניין וחיבור.

ומה אם אני לחוץ ליד אנשים?

יכול להיות שהכלל הכי קשוח שלך הוא: ״ברגע שרואים שאני לחוץ, הלכה לי הכריזמה״.

אז אתה מרגיש לחץ, ומיד מתחיל להילחץ גם מזה שמישהו יבחין בו.

אתה מנסה לייצב את הקול, להסתיר את המבוכה, להיראות רגוע. חלק גדול מהקשב שלך עובר לניהול הרושם שאתה משאיר.

אבל תחשוב על מישהו שאומר: ״אני קצת מתרגש לדבר על זה, זה חשוב לי״, ואז ממשיך.

הוא נתן מקום למה שקורה לו ונשאר בקשר עם האנשים שמולו.

מבחינתי, יש בזה משהו כריזמטי מאוד: היכולת לפגוש רגע של חוסר ביטחון בלי להפוך אותו לפסק דין על עצמך.

יציבות ברגע כזה יכולה להיראות פשוטה. להתבלבל במילה ולהמשיך. להודות שאין לך תשובה. להגיד שאתה צריך רגע לחשוב. להרגיש מבוכה ועדיין להישאר בשיחה.

גם שיתוף ברגש הוא אפשרות, כשזה מתאים לך ולסיטואציה. לא כל תחושה צריכה לצאת החוצה, ואין צורך לחשוף משהו אישי כדי להוכיח שאתה אותנטי. לפעמים השינוי מתחיל בזה שאתה מאפשר לעצמך להרגיש, בלי להתנצל בפני עצמך על עצם התחושה.

כדי להתחבר לכריזמה שלך, מה אפשר לשחרר?

אם כל מפגש חברתי מרגיש כמו מבחן, עוד רשימה של דברים לעשות יכולה להכביד: תחייך יותר, תדבר יותר, תיצור קשר עין, תהיה מעניין.

לכן השאלה שאני מציע היא: מה אתה דורש מעצמך ברגע הזה, שמקשה עליך להיות שם?

אולי אתה דורש להיות מצחיק לפני שאתה פותח את הפה. אולי אסור לך להתרגש. אולי אתה חייב לוודא שכולם יאהבו את מה שתגיד.

כשיש כל כך הרבה תנאים לביטוי, נשאר מעט מקום לך.

כדי להתחבר לכריזמה האמיתית שלך, אפשר להתחיל לשחרר את התנאים האלה. לתת לעצמך להרגיש את כל קשת הרגשות: שמחה, התלהבות, עצב, חשש ומבוכה. ולבחור איך לבטא את מה שחשוב לך, בקצב שמתאים לך.

זה יכול להתחיל ברגע קטן. לספר על משהו שאתה אוהב בלי להקטין את ההתלהבות שלך. לשאול שאלה שמסקרנת אותך. להביע דעה גם כשהיא עוד לא מנוסחת מושלם.

השחרור הזה עצמו דורש לפעמים תרגול. במיוחד אם התרגלת במשך שנים לבדוק ולצנזר את עצמך. כל רגע שבו אתה מאפשר קצת יותר ביטוי יכול לתת לך חוויה חדשה להישען עליה.

בהדרגה, השיחה יכולה להפוך לפחות עמוסה. יש יותר מקום להקשיב, להגיב ולגלות מי נמצא מולך, כי פחות מהקשב שלך מוקדש לבדיקה של עצמך.

כשאתה מביא יותר מעצמך, אפשר גם להכיר אותך

לא כולם יתחברו אליך באותה מידה. אבל כשאתה מביא את ההומור שלך, את הסקרנות שלך ואת הדברים שבאמת חשובים לך, אתה נותן לאנשים הזדמנות להכיר אותך מעבר לתדמית שאתה מנסה להחזיק.

וגם אתה יכול לבדוק עם מי נעים לך. ליד מי אתה נפתח, מי מתעניין בך ואיפה יש מקום לקשר הדדי.

כך גדל הסיכוי ליצור קשרים שמתאימים לך, קשרים שאפשר להמשיך בהם להביא את עצמך.

זו הכריזמה שאני מדבר עליה בזולה החברתית: נוכחות שמגיעה מהחיבור לעצמך ומהנכונות לתת לחיבור הזה ביטוי מול אחרים.

ובפעם הבאה שתעלה לך המחשבה ״אין לי את זה״, אולי כדאי לשאול: איזה חלק בי נמצא כאן עכשיו, אבל אני עדיין לא נותן לו מקום?

אם בא לך ללמוד להביא יותר מעצמך ליד אנשים, בזולה החברתית אנחנו מתרגלים את החיבור הזה, פנימה והחוצה, בקצב שמאפשר לך להישאר אתה.

בא לי להביא יותר מעצמי ליד אנשים ←

מקור מחקרי לפסקה על האפשרות ללמוד כריזמה: Antonakis, J., Fenley, M., & Liechti, S. (2011). Can Charisma Be Taught? Tests of Two Interventions. Academy of Management Learning & Education, 10(3), 374–396. https://doi.org/10.5465/amle.2010.0012